רש"י על שבועות כ״ט

1 ואכל תאנים - בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור:

2 מתני' שבועה שלא נעידך - ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר:

3 והשניה שבועת שוא - שהרי נשבע לבטל את המצוה:

4 גמ' והוא שניכר - העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:

5 ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם - בשבועה עלי אם לא ראיתי:

6 ואסיק ליה שמא גמלא - העלה לו שם גמל:

7 כשמשביעין אותו - גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב"ד:

8 איסקונדרי - חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן:

9 ואסיק להו שמא זוזי - כינה את שמם מעות:

10 התם משום קניא דרבא - לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי:

11 וכן מצינו - דכתיב דברים כ״ט:י״ג לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם:

12 לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים - ומסקו ליה שמא אלוה:

13 משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה - כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי:

14 ולימא להו קיימו תורה - וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה:

15 תורת חטאת ותורת אשם - אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות:

16 חמורה עבודת כוכבים כו' - דכתיב גבי עבודת כוכבים במדבר ט״ו:כ״ב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה:

17 שקולה מצות ציצית ככל המצות - דכתיב במדבר ט״ו:ל״ט וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י"ג:

18 ולטעמיך - דבעית למימר דהאי דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא:

19 על דעת המקום ועל דעתו למה לי - למימר ותיסגי ליה בחד:

20 אלא - הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

21 ולא - הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:

22 והא ההוא - נחש בשני שבור מלכא:

23 דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא - מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:

24 בטרוף - הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר:

25 כולהו נמי מיטרף טריפי - ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו:

26 קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב - בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

27 תני אף על שבועת ביטוי - והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

28 מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו' - משום דבעי למיתני בשבועת העדות לקמן שבועות ד' ל. באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו:

29 ברחוקים - כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

30 בכשרין - לעדות או בפסולין:

31 מפי עצמו - שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:

32 שבועת שוא בקרובין וברחוקים - אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק:

33 גמ' כמוציא שבועה מפיו - לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין:

34 מתני' וברייתא נמי דיקא - מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:

35 אלא בראויין להעיד - מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן סנהדרין ד' יח. המלך לא מעיד:

36 עד שיכפרו בו בב"ד - דכתיב ויקרא ה אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק דלקמן שבועות ד' לא. בג"ש:

37 משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד חייבין ה"ג:

38 קשיין אהדדי - דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד:

39 דוקיא דמתני' קמ"ל - אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני: